<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יונתן בן אלעזר</h1>
<h2>דף מט:</h2>
גרסינן בבמה טומנין יתיב רבי יונתן בן עכנאי ורבי יונתן בן אלעזר, ויתיב רבי חנינא בר חמא גבייהו וקא מיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי. אמר להו רבי חנינא [בר חמא] כנגד עבודות שבמשכן. אמר להו רבי יונתן בן אלעזר כך אמר רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה ומלאכות שבתורה. בעי רב יוסף ויבא הבית[ה] לעשות מלאכתו ממנינא הוא וכו'. עד כי קא מיבעיא ליה משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממנינא הוא וכו'. פירש רבינו חננאל הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מלאכה ומלאכת שבתורה. והן ס"א. כשתוציא שלש מלאכות הכתובות בויכולו, וארבע שכתוב בהן ועשית ויעשה ותעשה ולרגל המלאכה, וי"ג שכתב בהן כל מלאכת עבודה, נשארו מ'. ובכללם ששת ימים תאכל מצות עד לא תעשה מלאכה. ולמה זה. דהכי תפיש [בפירוש] בתלמוד ארץ ישראל אמרו, שבא זה הכתוב להשלים ט"ל מלאכות שבתורה. שמוציא מכלל אלו ויבא הביתה לעשות מלאכתו, ונשארו ט"ל. ויש שמוציא והמלאכה היתה דים. ולדברי הכל נשארו ט"ל מלאכות ע"כ פר"ח. ובפרק כלל גדול בירושלמי [פ"ז ה"ב] מסיק הלכה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, מנין לאבות מלאכות מן התורה. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן כנגד ארבעים פעם חסר אחת שכתוב בתורה מלאכה וכו', עד רבי יוסי בר בון בשם רבי שמואל כנגד ארבעים פעם חסר אחת שכתב במשכן עבודה ומלאכה. ומסקנא התם [מ"ט ע"ב], תניא כמ"ד כנגד עבודות המשכן דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הן זרעו ואתם לא תזרעו, הן קצרו ואתם אל תקצרו וכו'. ונראה לי דאפילו למ"ד כנגד מלאכה ומלאכת [ומלאכתו] שכתוב בתורה, איהו נמי אמלאכה (ואי) [שכתוב] במשכן קא סמיך. כדלקמן בכלל גדול [ע"ד ע"ב] הקושר והמתיר, קשירה במשכן היכי הואי. וכן הצד צבי משום צידת חלזון. וכן בונה כל שהו פרק הבונה [ק"ב ע"ב]. וכולהו כי דייקית בהו כולהו גמרי ממשכן. אלא דלמאן דתלי כנגד עבודות שהיו במשכן לחוד לא סבירא ליה כנגד מלאכות [שבתורה]. דאמאי מפקינן להנך דמפקינן ומאי שנא, הילכך לא סמכינן אההוא. דאיכא למימר טובא הוו אבות מלאכות אי סמכינן אכנגד מלאכות. וקיימא לן [צ"ו ע"ב] דכל שאר מלאכות כולן בכלל אלו ט"ל מלאכות. ולא מיחייב אתולדה במקום אב. וכי עביד להנהו כולהו ט"ל מלאכות אפילו עביד אחרינא בהדה מיחייב ט"ל קרבנות ולא יותר. ולמאן דתלי כנגד מלאכה ומלאכת אמר לך אע"ג דלא מיחייב אלא אותן שהיו במשכן, כיון דבמשכן אשכחן ארבעים שלימות, כגון מושיט שהיה במשכן, אם כן אב מלאכה [הוא] ליחייב עלה אם הוציא והושיט בהעלם [אחד] ליחייב אכל אחת ואחת. הילכך איצטריך מנינא דמלאכה ומלאכת דלא מיחייב אלא חדא. וחשבינן מוציא אב ומושיט תולדה לענין התראה. ומנא אמינא לך דהכי הוא, דאמר בפרק כלל גדול בירושלמי [פ"ז ה"ב], למה לא תניין הושטה עמהון. פירוש בכלל אבות מלאכות. למה לא מנה הושטה עמהן שתהא אב מלאכה הואיל והיתה במשכן. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי מפני מחלוקת רבי עקיבא וחכמים. נראה לי הפירוש, דלרבי עקיבא דיליף זורק ממושיט [צ"ז ע"א] ודאי לדידיה (אב) [אף] מושיט אב מלאכה. ורבנן דלא ילפי זורק ממושיט, אע"ג דהואי במשכן, כיון דכל אבות מלאכות היו במשכן יש להן תולדות, ולמושיט אין לו תולדה, לא חשיב מושיט למיקרייה אב. דאין אב בלא תולדה. רבי חזקיה ורבי יהודה בן לוי בשם רבי, יתיר עליהן הושטה, ולא תניתה עמהן, שכל המלאכות באחת וזו משתים. כל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדות. והירושלמי וגמרא דידן שווין, דתניא [מ"ט ע"ב] הן זרעו הן קצרו הן העלו הן הורידו הן הושיטו. מדקתני הושטה בהדי זריעה וקצירה והוצאה ש"מ דכי [היכי] [ד]הני הוו אבות הושטה נמי אב. ואע"ג דהתם נמי קתני הכנסה, לא דמי לפי שכל האבות מלאכות תולדותיהן פחותות מהן דוק ותשכח. אבל הוצאה והכנסה כי הדדי נינהו, דכל עקירת חפץ ממקומו והנחה ברשות אחרת, מה לי עיולי מה לי אפוקי. ואע"פ שכתוב [שמות ט"ז] אל יוציא איש ממקומו, ובקבלה כתיב [ירמיה י"ז] אל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, הרי הירושלמי [פי"א ה"א] מפרק שאף הכנסה נקראת הוצאה דכתיב אני יוצא בתוך מצרים והתם כניסה היא. ובתחילת הגמרא דהזורק ירושלמי תני בשם רבי יהודה זרק ארבע אמות ברשות הרבים חייב, רבי יהודה אומר עבר ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה בפני עצמה. על דעתיה דרבי יהודה ארבעים מלאכות אינון וכן לא מתניין אלא ארבעים חסר אחת. לא מתנינן אלא מילין דכל עלמא מודים בהון. ואע"ג דגמרא דידן מסיק בגמרא ראשונה דהזורק כל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי ליה. הכי פירושה גמרא גמירי לה לחיוב, ולעולם תולדה דהוצאה היא ואם הוציא והעביר בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. שובט ומדקדק נמי דקא [חשיב] רבי יהודה כדאיתא בשלהי כלל גדול [ע"ה ע"ב], לפי הירושלמי שאומר שרבי יהודה אומר שמעביר ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה לעצמה היא ולא כלל מעביר עם שובט ומדקדק, נראה שקבל תשובת חכמים שאמרו לו שובט בכלל מסך מדקדק בכלל אורג. ולפי ששמעתי שבירושלמי דמסכת מכות אההיא דהלוקין, דתנן [מכות כ"ב ע"א] וכמה מלקין ארבעים חסר אחת רבי יהודה אומר ארבעים שלימות ולוקה את היתירה בין כתיפיו. ומסיק הירושלמי, כמה דרבי יהודה פליג במלקות פליג באבות מלאכות. דאמר ארבעים מלאכות שלימות אבות מלאכות הן. ואם איתא דעמד רבי יהודה בדבריו אם כן שובט ומדקדק ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים הרי כאן ארבעים ושתים. הילכך נראה כי רבי יהודה חזר בו משובט ומדקדק, ולא [מ]מעביר. ולא היה בידי מכות ירושלמי שאבדוק לעיין שם, אבל שמעתי שכך הוא שם. וההיא דאמר רבי יונתן בן אלעזר בשלהי פרק אין דורשין [חגיגה כ' ע"א] נפלה מעפרתו ואמר לחבירו תנה לי וכו', בעזר השם על סדר יונתן בן עמרם נכתוב. קשה לי, אם זרעו לצורך מלאכת המשכן למה לא מלו. בשלמא בעשיית המשכן אע"פ שנצטוו יש לומר שהיו חוששים שמא יהיו נוסעים עם מלאכתם וכשהיו חונים היו עסוקים במלאכתן. אלא זריעה איזו זריעה של סממנין [יש] שנגמרת כל כך בקרוב זמן [—בזמן מועט] שלא תתרפא המילה. בשלמא להאי לישנא דאמרינן בפרק הערל ביבמות [ע"א ע"ב] מפני שלא נשבה להן רוח צפונית שפיר. אלא ללישנא דמשום חולשא דאורחא מאי טעמא לא מהול. וי"ל שהבאר היה מגדל זרעים לפי שעה. כדאיתא [במדבר כ'] [לא] מקום זרע ותאנה וגפן ורמון. באגדה שהיה הבאר מעלה ומגדל, כמד"א ועל הנחל יעלה כל עץ מאכל ועליהו לתרופה. אבל המכילתא וכמה מקומות משמע שמה שקורין [אותן] נזופין היה דוקא ממעשה מרגלים ואילך. דגרסינן [תו"כ פ' ויקרא] כל שלשים ושמונה שנה שהיו נזופין. וכן משמע שהרי עשו פסח שנה שניה ונתחדשו להן מצות פסח שני. והקשה רש"י שפיר שהיו נזופין משעשו עגל.
<h2>דף עג.</h2>
גרסינן בבמה טומנין [מ"ט ע"ב] יתיב רבי יונתן בן עכנאי ורבי יונתן בן אלעזר, ויתיב רבי חנינא בר חמא גבייהו וקא מיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי. אמר להו רבי חנינא [בר חמא] כנגד עבודות שבמשכן. אמר להו רבי יונתן בן אלעזר כך אמר רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה ומלאכות שבתורה. בעי רב יוסף ויבא הבית[ה] לעשות מלאכתו ממנינא הוא וכו'. עד כי קא מיבעיא ליה משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממנינא הוא וכו'. פירש רבינו חננאל הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מלאכה ומלאכת שבתורה. והן ס"א. כשתוציא שלש מלאכות הכתובות בויכולו, וארבע שכתוב בהן ועשית ויעשה ותעשה ולרגל המלאכה, וי"ג שכתב בהן כל מלאכת עבודה, נשארו מ'. ובכללם ששת ימים תאכל מצות עד לא תעשה מלאכה. ולמה זה. דהכי תפיש [בפירוש] בתלמוד ארץ ישראל אמרו, שבא זה הכתוב להשלים ט"ל מלאכות שבתורה. שמוציא מכלל אלו ויבא הביתה לעשות מלאכתו, ונשארו ט"ל. ויש שמוציא והמלאכה היתה דים. ולדברי הכל נשארו ט"ל מלאכות ע"כ פר"ח.
ובפרק כלל גדול בירושלמי [פ"ז ה"ב] מסיק הלכה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, מנין לאבות מלאכות מן התורה. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן כנגד ארבעים פעם חסר אחת שכתוב בתורה מלאכה וכו', עד רבי יוסי בר בון בשם רבי שמואל כנגד ארבעים פעם חסר אחת שכתב במשכן עבודה ומלאכה. ומסקנא התם [מ"ט ע"ב], תניא כמ"ד כנגד עבודות המשכן דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הן זרעו ואתם לא תזרעו, הן קצרו ואתם אל תקצרו וכו'.
ונראה לי דאפילו למ"ד כנגד מלאכה ומלאכת [ומלאכתו] שכתוב בתורה, איהו נמי אמלאכה (ואי) [שכתוב] במשכן קא סמיך. כדלקמן בכלל גדול [ע"ד ע"ב] הקושר והמתיר, קשירה במשכן היכי הואי. וכן הצד צבי משום צידת חלזון. וכן בונה כל שהו פרק הבונה [ק"ב ע"ב]. וכולהו כי דייקית בהו כולהו גמרי ממשכן. אלא דלמאן דתלי כנגד עבודות שהיו במשכן לחוד לא סבירא ליה כנגד מלאכות [שבתורה]. דאמאי מפקינן להנך דמפקינן ומאי שנא, הילכך לא סמכינן אההוא. דאיכא למימר טובא הוו אבות מלאכות אי סמכינן אכנגד מלאכות. וקיימא לן [צ"ו ע"ב] דכל שאר מלאכות כולן בכלל אלו ט"ל מלאכות. ולא מיחייב אתולדה במקום אב. וכי עביד להנהו כולהו ט"ל מלאכות אפילו עביד אחרינא בהדה מיחייב ט"ל קרבנות ולא יותר. ולמאן דתלי כנגד מלאכה ומלאכת אמר לך אע"ג דלא מיחייב אלא אותן שהיו במשכן, כיון דבמשכן אשכחן ארבעים שלימות, כגון מושיט שהיה במשכן, אם כן אב מלאכה [הוא] ליחייב עלה אם הוציא והושיט בהעלם [אחד] ליחייב אכל אחת ואחת. הילכך איצטריך מנינא דמלאכה ומלאכת דלא מיחייב אלא חדא. וחשבינן מוציא אב ומושיט תולדה לענין התראה.
ומנא אמינא לך דהכי הוא, דאמר בפרק כלל גדול בירושלמי [פ"ז ה"ב], למה לא תניין הושטה עמהון. פירוש בכלל אבות מלאכות. למה לא מנה הושטה עמהן שתהא אב מלאכה הואיל והיתה במשכן. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי מפני מחלוקת רבי עקיבא וחכמים. נראה לי הפירוש, דלרבי עקיבא דיליף זורק ממושיט [צ"ז ע"א] ודאי לדידיה (אב) [אף] מושיט אב מלאכה. ורבנן דלא ילפי זורק ממושיט, אע"ג דהואי במשכן, כיון דכל אבות מלאכות היו במשכן יש להן תולדות, ולמושיט אין לו תולדה, לא חשיב מושיט למיקרייה אב. דאין אב בלא תולדה. רבי חזקיה ורבי יהודה בן לוי בשם רבי, יתיר עליהן הושטה, ולא תניתה עמהן, שכל המלאכות באחת וזו משתים. כל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדות.
והירושלמי וגמרא דידן שווין, דתניא [מ"ט ע"ב] הן זרעו הן קצרו הן העלו הן הורידו הן הושיטו. מדקתני הושטה בהדי זריעה וקצירה והוצאה ש"מ דכי [היכי] [ד]הני הוו אבות הושטה נמי אב. ואע"ג דהתם נמי קתני הכנסה, לא דמי לפי שכל האבות מלאכות תולדותיהן פחותות מהן דוק ותשכח. אבל הוצאה והכנסה כי הדדי נינהו, דכל עקירת חפץ ממקומו והנחה ברשות אחרת, מה לי עיולי מה לי אפוקי. ואע"פ שכתוב [שמות ט"ז] אל יוציא איש ממקומו, ובקבלה כתיב [ירמיה י"ז] אל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, הרי הירושלמי [פי"א ה"א] מפרק שאף הכנסה נקראת הוצאה דכתיב אני יוצא בתוך מצרים והתם כניסה היא.
ובתחילת הגמרא דהזורק ירושלמי תני בשם רבי יהודה זרק ארבע אמות ברשות הרבים חייב, רבי יהודה אומר עבר ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה בפני עצמה. על דעתיה דרבי יהודה ארבעים מלאכות אינון וכן לא מתניין אלא ארבעים חסר אחת. לא מתנינן אלא מילין דכל עלמא מודים בהון. ואע"ג דגמרא דידן מסיק בגמרא ראשונה דהזורק כל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי ליה. הכי פירושה גמרא גמירי לה לחיוב, ולעולם תולדה דהוצאה היא ואם הוציא והעביר בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת.
שובט ומדקדק נמי דקא [חשיב] רבי יהודה כדאיתא בשלהי כלל גדול [ע"ה ע"ב], לפי הירושלמי שאומר שרבי יהודה אומר שמעביר ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה לעצמה היא ולא כלל מעביר עם שובט ומדקדק, נראה שקבל תשובת חכמים שאמרו לו שובט בכלל מסך מדקדק בכלל אורג. ולפי ששמעתי שבירושלמי דמסכת מכות אההיא דהלוקין, דתנן [מכות כ"ב ע"א] וכמה מלקין ארבעים חסר אחת רבי יהודה אומר ארבעים שלימות ולוקה את היתירה בין כתיפיו. ומסיק הירושלמי, כמה דרבי יהודה פליג במלקות פליג באבות מלאכות. דאמר ארבעים מלאכות שלימות אבות מלאכות הן. ואם איתא דעמד רבי יהודה בדבריו אם כן שובט ומדקדק ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים הרי כאן ארבעים ושתים. הילכך נראה כי רבי יהודה חזר בו משובט ומדקדק, ולא [מ]מעביר. ולא היה בידי מכות ירושלמי שאבדוק לעיין שם, אבל שמעתי שכך הוא שם. וההיא דאמר רבי יונתן בן אלעזר בשלהי פרק אין דורשין [חגיגה כ' ע"א] נפלה מעפרתו ואמר לחבירו תנה לי וכו', בעזר השם על סדר יונתן בן עמרם נכתוב.
קשה לי, אם זרעו לצורך מלאכת המשכן למה לא מלו. בשלמא בעשיית המשכן אע"פ שנצטוו יש לומר שהיו חוששים שמא יהיו נוסעים עם מלאכתם וכשהיו חונים היו עסוקים במלאכתן. אלא זריעה איזו זריעה של סממנין [יש] שנגמרת כל כך בקרוב זמן [—בזמן מועט] שלא תתרפא המילה. בשלמא להאי לישנא דאמרינן בפרק הערל ביבמות [ע"א ע"ב] מפני שלא נשבה להן רוח צפונית שפיר. אלא ללישנא דמשום חולשא דאורחא מאי טעמא לא מהול. וי"ל שהבאר היה מגדל זרעים לפי שעה. כדאיתא [במדבר כ'] [לא] מקום זרע ותאנה וגפן ורמון. באגדה שהיה הבאר מעלה ומגדל, כמד"א ועל הנחל יעלה כל עץ מאכל ועליהו לתרופה. אבל המכילתא וכמה מקומות משמע שמה שקורין [אותן] נזופין היה דוקא ממעשה מרגלים ואילך. דגרסינן [תו"כ פ' ויקרא] כל שלשים ושמונה שנה שהיו נזופין. וכן משמע שהרי עשו פסח שנה שניה ונתחדשו להן מצות פסח שני. והקשה רש"י שפיר שהיו נזופין משעשו עגל.
